ביהמ"ש דחה בר"ע על ההחלטה לדחות בקשה לשינוי בתנאי מעצר בית של נעדר משירות צבאי

לפניי בקשת רשות לערער על החלטת בית הדין הצבאי לערעורים מיום 6.12.2007 בתיק ב"ש 104/07, במסגרתה נדחתה בקשתו של המבקש לשינוי בתנאי מעצר הבית החלקי שבו הוא נתון עד להכרעה בערעורו. 

1.       המבקש הורשע בבית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוט מטכ"ל בעבירה של העדר מן השירות שלא ברשות, לאחר שנעדר מיחידתו למשך תקופה של למעלה משש שנים, שהסתיימה במעצרו. בתקופה שבה התנהלו ההליכים נגדו, שוחרר המבקש למעצר בית חלקי בתנאים מגבילים. בית הדין הצבאי המחוזי התיר למבקש לצאת מביתו מדי יום בשעות העבודה בלבד. ביום 16.8.2007 גזר בית הדין המחוזי על המבקש עונש של שישה חודשי מאסר בפועל, שמהם ירוצו חודשיים בכליאה ממשית וארבעה חודשים בדרך של עבודה צבאית. כמו כן, נגזר עליו עונש של שישה חודשי מאסר על תנאי. המבקש הגיש ערעור לבית הדין הצבאי לערעורים. עם הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. בהחלטתו מיום 5.9.2007 קבע בית הדין הצבאי לערעורים (השופט ד' פיילס), כי ריצוי עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער יעוכב עד למתן פסק הדין בערעור. עם זאת, נקבע, כי תנאי מעצר הבית שהטיל בית הדין המחוזי על המערער כתנאי לשחרורו ממעצר, יעמדו בתוקפם עד למתן פסק הדין בערעור. המבקש הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה, ובה ביקש כי בית הדין יורה על ביטול מעצר הבית, ויסתפק בהגבלתו בתנאים האחרים שהושתו עליו - הפקדת דרכונו, הפקת סכום כסף וערבות של צד שלישי. בהחלטתו מיום 6.12.2007 דחה בית הדין הצבאי לערעורים את בקשתו של המבקש לשינוי התנאים בתקופת עיכוב ביצוע העונש, וקבע כי המבקש ימשיך לשהות בתנאי מעצר בית חלקי. עם זאת, נקבע, כי המבקש יוכל לפנות לבית הדין במקרים קונקרטיים ולבקש שינוי זמני של התנאים, וכי כל בקשה כזו תישקל לגופה.

2.       על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקש טוען, כי ההחלטה נשוא הבקשה פוגעת באופן בלתי מידתי בזכויותיו. המבקש נתון בתנאי מעצר הבית האמורים מיום 15.3.2007 ועד היום. לטענתו, אף על פי שכבר הורשע בבית הדין המחוזי ונגזר דינו, אין כל עילה להטלת התנאים המגבילים שהושתו עליו עד להכרעה בערעורו. בא-כוחו של המבקש סבור, כי הדרך הדיונית הנאותה לבירור טענות אלה היא ערעור ברשות לבית משפט זה. לפיכך, הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי, אשר לפי האמור בה, הוגשה לפי סעיף 440ט לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן: חוק השיפוט הצבאי). וזו לשונו של הסעיף:

לשונו המפורשת של הסעיף מדברת ברשות לערער לבית משפט זה על פסקי דין של בית הדין הצבאי לערעורים. חרף זאת, טוען בא-כוחו של המבקש, כי הסמכות המעוגנת בסעיף כוללת בחובה גם את הסמכות ליתן רשות לערער על החלטות - ולא רק על פסקי דין - של בית הדין הצבאי לערעורים. לביסוס טענתו מדגיש בא-כוח המבקש, כי האפשרות להשיג על החלטותיו של בית הדין הצבאי לערעורים במסגרתו של ערעור ברשות לבית משפט זה לא נשללה בפסיקה, וכי שאלת קיומה של אפשרות כזו טעונה הכרעה בענייננו.

בא-כוח המבקש הוסיף בגדרה של הבקשה שלפניי גם טענה חוקתית. עניינה של הטענה ביחס בין שני סעיפי חוק. הסעיף הראשון הינו סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), שזו לשונו:

הסעיף השני הינו סעיף 243ג לחוק השיפוט הצבאי, שמכוחו נשללת תחולתו של סעיף 53 לחוק המעצרים בהליכים המתנהלים בפני בית הדין הצבאי לערעורים. וזו לשון הסעיף:

חוק השיפוט הצבאי אינו מפנה לסעיף 53 לחוק המעצרים. לפיכך, האפשרות לערור לבית משפט זה על החלטת מעצר אינה עומדת לעצורים בהליכים בפני בית הדין הצבאי. בא-כוח המבקש אינו חולק על כך. טענתו מתייחסת לחוקתיותו של סעיף 243ג. לפי הטענה, באמצעות סעיף זה יצר המחוקק הפליה פסולה בין העצורים לפי החלטת בית המשפט המחוזי, שבפניהם פתוחה האפשרות לערור לבית משפט זה, לבין העצורים לפי החלטת בית הדין הצבאי לערעורים, שבפניהם חסומה האפשרות האמורה. לפיכך, סבור בא-כוח המבקש, כי סעיף 243ג אינו חוקתי, ויש להכריז על בטלותו.